מעסרה, 20/5/2011

פרולוג:
אני יושב וכותב את המילים האלה כי אני יודע שמעטים מבין הישראלים-היהודים חוו את מה שאני הולך לתאר כאן.
אחרי תקופה ארוכה שלא נסעתי להפגנות ימי שישי בשטחים הכבושים, החלטתי להגיע להפגנה השבועית באזור בית לחם המשותפת לכפרים אל-מעסרה, ג’ורת א-שמעה ואום-סאלמונה השוכנים בסמוך להתנחלות אפרת ואשר אדמותיהם נגזלו גם לטובת בניית גדר ההפרדה.

ההפגנות באזור הזה ידועות במיוחד באופי השקט והלא-אלים במיוחד שאימצו שם התושבים. מדובר בצעדה היוצאת מהכפר אל-מעסרה ועוברת בג’ורת א-שמעה בדרכה לאום-סלאמונה.
הצבא, כהרגלו מחכה עוד בדרך ומונע מההפגנה להתקיים. באמצעות שימוש באמצעים נלוזים כמו צווי שטח צבאי סגור, רימוני הלם, גז מדמיע, כדורי גומי ומעצרים, עסוקים החיילים בדיכוי המחאה האי-אלימה שבה בחרו התושבים כדי להתנגד לגזילת אדמותיהם בידי מדינת ישראל.
הפעם הצעדה היתה מורכבת מכ-20 צרפתים מבוגרים, מספר מועט יחסית של תושבים פלסטינים ו-9 ישראלים. צעדנו יחד, כקבוצה, ושמענו מאחד התושבים דברים על כוחה של אי-אלימות. החיילים פגשו אותנו בדרך, אבל התקדמו לנקודה שבה הם אמורים להסתדר בשורה מולנו. הצרפתים שרו את שיר הפרטיזנים בצרפתית ומספר חיילים מנעו מצוות טלוויזיה להתקדם ולצלם את ההפגנה. למה? ככה!
נעמדנו מול החיילים הצרפתים פרצו בקריאות מחזוריות של “Liberté, Égalité, Fraternité” ולפני שהספקנו לדרוש את ההגעה אל אדמות הכפר, אחד הקצינים במקום החל לבקש בצרפתית לדבר עם ה”קפטן”. אחת הנשים הצרפתיות באה והגישה לו את הדרכון שלה. בהתחלה הוא הביט בו כשהוא היה בידיים שלה, וביקש לראות את הויזה. פתאום הוא משך את הדרכון מהיד שלה. אני הבחנתי בזה והערתי לו שאין לו סמכות להחרים לה את הדרכון ככה. בתגובה, הוא ביקש ממני תעודת זהות. אמרתי לו שאין לו שום סמכות והתרחקתי לאחור. הוא בתגובה שלח חייל שיבוא לעצור אותי- “יותם, בהצלחה!”. שני חיילים התקרבו אליי ואני בתגובה התיישבתי על הרצפה. הם גררו אותי מהמקום לכיוון הג’יפ, מקווים שאולי אסכים ללכת איתם. אבל למה לעזאזל שאעשה את זה? אני לא ביצעתי שום עבירה, ולהם אין שום סמכות חוקית עליי בלאו הכי, אז שיתאמצו קצת הרובוטים עם הראש החלול.
הונחתי על הרצפה, שם נאזקתי עם הידיים מאחורי הגב באמצעות אזיקון פלסטיק בודד. הועליתי אל מאחורי הג’יפ שם החיילים כיסו את עיניי באמצעות פלאנלית מאובקת שהוכנה מבעוד מועד. צעקתי עליהם שמה שהם עושים מנוגד אפילו לתקנות של עצמם, שאסור לאזוק ככה א\נשים, אבל הם בתגובה נעו מהתעלמות ממני לצעקות שאסתום את הפה. ראיתי שעצרו גם צרפתי מבוגר, ואז ראיתי שאחד החברים שלי נמצא גם הוא לידי. בדיעבד הבנתי שגם הוא נעצר.
הג’יפ החל לנסוע ושמעתי את אחי צועק מבחוץ שהם צריכים את המפתחות לרכב שנמצאים אצלי. החיילים החלו לגעת בי ולחפש את המפתחות, ואני פרצתי בצעקות. אני יושב ברכב, עיניי מכוסות, ידי כבולות והם חושבים לגעת בי ככה סתם? אמרתי להם שיתנו לאחי לקחת את המפתחות, אבל הם בתגובה צעקו לאחי שאני לא רוצה לתת לא את המפתחות. הג’יפ התקדם עוד כמה מטרים קדימה, נסע אחורה, עשה u-turn, חזר, ושוב אותו סיפור- אחי מבקש את המפתחות והחיילים אומרים לו שאני לא רוצה לתת לו. בשלב כלשהו אמרתי לחייל שיוריד לי את הפלאנלית בכדי שאוכל לתת את המפתחות לאחי, אבל החייל סירב להקשיב. בשלב הזה כבר העבירו אותי לרכב אחר, גדול יותר, בו שמו אותי, את חברי ושלושה חברים פלסטינים שנעצרו גם הם. כולנו כפותים ומכוסי עיניים. אמרתי לחייל שיוריד לי את כיסוי העיניים ואתן את המפתחות. הוא סוף סוף ניאות לבקשתי, המפתחות הוצאו מהתיק שלי, המפתחות לבית ולאופניים נפלו על הרצפה וביקשתי מהחייל להחזירם לתיק.
משם הועברנו, חמישתנו, לבסיס צבאי קרוב. הובלנו דרך מספר גרמי מדרגות לעבר החמ”ל של הבסיס, כאשר אנו עדיין מכוסי עיניים והחיילים מדי פעם שוכחים להזהיר אותנו מפני מדרגה קרובה או מכשול. ישבנו בחמ”ל, חיילים נכנסים ויוצאים, רואים אותנו ומשתעשעים. לאחד החברים הפלסטינים כאבו הידיים. החיילים סגרו לו את האזיקון חזק מדי. הוא ביקש שיקלו על כאבו. בשילוב שפות, עברית, אנגלית וערבית, הוא קרא לחיילים שיפתחו את האזיקון. החיילים, באמתלה של מחסור באזיקונים ומדי פעם סתם מתוך רשעות, לא הסכימו אפילו להסתכל עליו. צעקתי עליהם בעברית, ואחד החיילים נעמד לידי ושאל אותי “מה יש לאדריכל ג’ורג’ להגיד בעניין?” (כבר אמרנו ששכל זה לא היה הדבר השכיח בחדר הזה…). כעבור כחצי שעה כזו, נכנס חייל רנדומלי, כנראה סמ”ר מנצור, הסתכל על הידיים הכפותות של אותו חבר פלסטיני והתחיל לצעוק לעבר החיילים שיביאו לו מהר מספריים או סכין, שהידיים שלו נראות רע. חיילים נכנסו ויצאו מהחמ”ל והם סיפרו אחד לשני שכולנו מואשמים בזריקת אבנים.
ביקשו מאיתנו תעודות זהות. החברים הפלסטינים אמרו את מספרי תעודות הזהות שלהם. הספרות נאמרו בערבית והחיילים התבלבלו. כנראה שגם אחרי כ-20 שנה בארץ הזאת קשה לשים לב לדמיון המדהים בין שמות הספרות, אז בכדי להקל אחד מהחברים הפלסטינים אמר את המספר שלו באנגלית. באומרו את הסיפרה zero אחד החיילים שאל את חברו- “מה זה זירו? זה לא קוקה-קולה?”. ניגשו אלינו (הישראלים) וביקשו תעודות. סירבנו. אנחנו לא נותנים תעודות לחיילים. הוחלט להעלות אותנו לתחנת המשטרה הצמודה, שוב מכוסי עיניים, שוב דרך המדרגות. הגענו למעלה, שם נתקלתי בפח אשפה שהיה צמוד לשער לאחר שהחייל שליווה אותי שכח להזהיר אותי. התיישבנו בסככה של תחנת המשטרה הריקה, והחיילים החלו לעשן לידנו. ביקשתי שיפסיקו, אז הם העבירו אותי לשבת בשמש עד שיסיימו לעשן. חיכינו לשוטרים, והתפתח בינינו דיון פוליטי בו היה ברור שהחיילים שרויים בתוך הססמאות הלעוסות של האזור, בלי טיפת ביקורת. עצוב.
השוטרים לא הגיעו והוחזרנו לחמ”ל של הבסיס, שם חיכינו עד שיגיע הזמן להעביר אותנו אל תחנת המשטרה בקרית ארבע. מדי פעם הגיח חייל ודיבר בכל בס מקולו הטבעי, וניסה לשכנע אותנו שהוא השוטר ושניתן לו תעודות. העיניים שלי צרבו מהפלאנלית המאובקת וביקשתי שיטפלו בזה. הוציאו אותנו החוצה אל השמש בכדי לאפשר את שטיפת החמ”ל. ביקשתי שוב שיטפלו בעניין הצריבה, והוסכם להחליף לי את הפלאנלית. בהתחלה קשרו לי פלאנלית נוספת על הקיימת, ונאלצתי לזעוק שוב את בקשתי המקורית. הגיע חייל נוסף שהחזיק לי את הראש לרצפה בזמן שהחייל השני מסיר את הפלאנלית הראשונה ושם לי חדשה במקום. הצלחתי להחליף כמה מילים בערבית קלוקלת עם החברים הפלסטינים, להסביר להם קצת ממה שמתרחש.
הוחזרנו לחמ”ל ולאחר כמה דקות הצעידו את חמישתנו לעבר ה”ספארון” (רכב גדול ומשוריין המשמש להסעת לוחמים…) בדרכנו לקרית ארבע. הגענו על גרם המדרגות הראשון, והחייל ויתר על לספר לי שיש מדרגה לפני. מעדתי על המדרגות. קמתי, הסתובבתי אליו ואמרתי לו- “תסתכל עליי! יש לי פלאנלית על הפנים, אני לא רואה!”. וכך שרדנו את הצעדה אל הרכב. הושיבו אותנו ברכב החם והמחניק. לאחר מספר דקות החיילים עלו והדליקו את המזגן ויצאנו לדרך. העיניים שלי צרבו, ועם כל קפיצה של הרכב הידיים שלי כאבו יותר ויותר. ביקשתי שיסירו את הפלאנלית. בתגובה ניגש אליי חייל ואמר לי שהייתי צריך לחשוב על זה קודם, לפני שעשיתי דברים נגד המדינה. גיליתי שיש לפני משהו קשיח וחיככתי בו את פניי, ולאט לאט הצלחתי להסיר את הפלאנלית מהעיניים, דרך הפה אל הצוואר. ראיתי לידי את חברי, ומלפני את שלושת החברים הפלסטינים, כולם כפותים. ברכב היו שני שלושה חיילים, כאשר שניים מהם היו המלווים שלנו ונהג אחד. לפתע אחד החיילים (מלול) ראה שאני בלי פלאנלית, וניסה להחזיר לי אותה. התנגדתי והוא ניסה ביותר כח. מפקד הנסיעה (סמ”ר מנצור) הוריד את נשקו ובא לעזור לו. מלול הציע שהם ישתמשו בכח. צעקתי עליו- “כן כן, תשמשו בכח, ככה יהיו לי יותר דברים לספר על מה שעברתי היום”. מפקד הנסיעה מנצור אמר לו שלא יפעיל כח ונתן לו הוראה לעזוב אותי ככה.
הגענו אל תחנת המשטרה בקרית ארבע, שם הושארנו ברכב החם והמחניק. מחוץ לרכב התנהלה שיחה בין השוטרים לחיילים, בה נאמר לשוטרים כי אף אחד מהחיילים שליוו אותנו לא נכח בעצמו בהפגנה, ולכן אין בעצם מי שיגיש נגדנו תלונה. אז התקשרו לקצין וביקשו ממנו להגיע. לאורך כל הזמן הזה המשכנו לשבת אזוקים כאשר כולם מלבדי עוד עם כיסויים על העיניים. צעקתי שוב ושוב לשוטרים שאנחנו כבר מעל 3 שעות מעוכבים, והשוטר דוד אבוקסיס אמר לי שאנחנו לא מעוכבים אלא עצורים. שאלתי מה עילת המעצר והוא טען ששטח צבאי סגור. הוא סיים את דבריו ב”יאללה ביי” וסגר את הדלת. צעקתי לחיילים שיבואו ויוציאו אותנו, שיורידו את הפלאנלית ואת האזיקים. הנהג שימש כמתווך והודיע לחיילים את בקשתנו, אך ללא הועיל. עברו מספר דקות, ולפתע החייל מלול נכנס לרכב והוריד לכולם את הפלאנלית מהעיניים. כמה דקות לאחר מכן נכנס השוטר דוד אבוקסיס וחתך לנו את האזיקונים. היד שלי והידיים של חברי היו נפוחות וכואבות. התנוחה הזו גרמה לכאבים בידיים שנמשכו עוד כיומיים לאחר מכן. העיניים שלי היו אדומות וצורבות, ובנוסף גרמתי לעצמי לשפשוף כואב בין העיניים. הורידו אותנו מהרכב, וכאשר עברתי ליד השוטר ידידה אלוש (שגם חקר אותי בהמשך) הוא ציין שהוא שמע שאני מחזיק בקופת שרצים ושאותי מאשימים גם בתקיפה. אמרתי לו שהוא שכח אבל גם רצחתי ארבעה אנשים באותו יום, שרפתי שלושה בניינים והחניתי חללית במקום אסור.
הושיבו אותנו ללא אזיקים וללא כיסויי עיניים בחדר הסיור, שם היינו חופשיים ללכת לשירותים הסמוכים ולשתות. אחד מהחברים הפלסטינים ביקש לעשן, והחייל מנצור אישר לו, וגם הציע לו סיגריה מהחפיסה האישית שלו. הציעו להדליק עבורינו את הטלוויזיה ועוד. מפתיע איך הפלאנלית הזו משפיעה על שני הצדדים, ואיך כאשר היינו בלעדיה פתאום הפנים שלנו קיבלו היבט אנושי יותר.
גיליתי שהשעה הייתה 18:30, כלומר היינו אזוקים ומכוסי עיניים במשך חמש (5) שעות (!). השוטר דוד אבוקסיס עבר ליד החדר וביקשתי לדבר איתו. אמרתי לו שזה לא הגיוני שהחזיקו אותנו ככה במשך זמן כל כך ממושך. הוא אמר שמותר להפעיל אלימות בזמן מעצר, וזו אזיקת שטח. אמרתי לו שזה לא תירוץ, כי אנחנו מוחזקים ככה חמש שעות. בכל מקרה, הוא אמר, מהרגע שאתם פה אתם כבר לא אזוקים, ואנחנו מתייחסים אליכם יפה. משחק השוטר הטוב השוטר הרע עבד כאן לפי הספר. בתפקיד השוטר הרע- החיילים והצבא, בתפקיד השוטר הטוב- השוטרים בתחנה. הכל בכדי לדובב אותנו בחקירה.
אחי ועוד שני חברים חיכו מחוץ לתחנה, והצליחו להעביר אלינו באמצעות השוטר אבוקסיס חבילת חלווה. התחלקנו בה כולנו וזה המתיק קצת את השעות הקשות שעברו עלינו. ניהלנו שיחות מעניינות ולמדנו להכיר קצת אחד את השני.
הקצין הגיע ומסר את עדותו על המתרחש ולאחריו הכניסו אותנו אחד אחרי השני לחקירות. האשמה- שהייה בשטח צבאי סגור.
עם סיום החקירה שוחררנו כולנו בתנאים:
הישראלים- ערבות עצמית בסך 5,000 ש”ח והרחקה מאזור ההפגנה למשך 8 ימים.
הפלסטינים- הפקדה של 1,000 ש”ח כל אחד.

סוף דבר:
תושבי הכפר, אשר בחרו בדרך מאוד ברורה ומאתגרת למחות כנגד גניבת אדמותים וכנגד הדיכוי והשלטון הצבאי תחתיו הם חיים למעלה מ-44 שנים, ימשיכו למחות. נסיונות הצבא לדכא את המחאה, קשים ככל שיהיו, הינם חלק אינהרנטי מאותו דבר נגדו התושבים מוחים.
החיילים, אותם ילדים ישראלים שנשלחים עם דעות קדומות ושטיפת מוח מטורפת, אינם מסוגלים להבין את גודל העוול שהם גורמים לתושבי המקום. אותם ילדים\נערים\בחורים אשר מסוגלים להשלים עם זה שנמצאים לידם במשך כל כך הרבה שעות א\נשים אזוקים ומכוסי עיניים, ואף רואים בכך שעשוע, הם חלק מהחברה הזו שאנחנו חיים בה. מהמקום הזה הם חוזרים פעם בכמה ימים ומסתובבים בקרבנו.
אני לא אכתוב שהכיבוש משחית. אני חייב להתוודות בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים שאני לא מאמין שנותר עוד מה להשחית. העיוורון לסבל ולכאב שכולנו כאזרחי המדינה הזו אחראים להם מוטמע כל כך עמוק בתוכינו. הבחירה של רובינו לשבת בחיבוק ידיים למרות שאנחנו יודעים טוב מאוד מה קורה במרחק של נסיעה קצרצרה מביתנו היא בעצם האור האדום החזק שאם לא היינו כבר עוורים, היינו רואים אותו.

ובנימה קצת יותר אישית. חלק ממי שיקראו את הטקסט הזה מכירים אותי באופן אישי. אם אתם מוכנים לחיות בשקט ובחיבוק ידיים במקום שבו נוהגים כך כלפיי, אני חושב שאנחנו צריכים לבחון מחדש איך אנחנו מגדירים את מערכות היחסים בינינו.

שי.